רש"י על אסתר 10 פרקים

רש"י על אסתר א׳:י״ט

« רש"י על אסתר א׳:י״ח רש"י על אסתר א׳:כ״ב »

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

61 לאו דוקא בת נבוכדנצר, אלא בת בנו, וכמו שאמרו בגמרא מגילה י: "ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע", ובפתיחה הבאה יביא מאמר זה. ולהלן אסתר א, ט לאחר ציון 871 כתב: "כי לא נשתייר מן מלכות בבל רק ושתי, ועתה נאבדה... שלא יהא נשאר דבר מן מלכות בבל כאשר נהרגה ושתי", וראה שם הערות 907, 1025, 1119. ויש להבין, כיצד הלימוד ש"דרכי השם יתברך איך משלם לרשעים ולהאבידם לגמרי" הוא עיקר המגילה, עד שכאשר רבי יהונתן "היה רוצה לדרוש בענין איגרת פורים היה מתחיל לדרוש מקרא זה" רש"י מגילה י:. דנהי שהריגת ושתי היא סילוק מלכות בבל, אך לכאורה אין זה עצם הפורים. והרי שאר הפתיחות שהוזכרו בגמרא שם ויובאו בהמשך, עוסקות כולן במרדכי אסתר והמן הרשע, ואילו פתיחה זו אינה עוסקת באף אחד מהם, אלא בסילוקה של ושתי. והמנות הלוי יב: כתב: "ומעתה הנני בא לפרש הי"ד פתיחות שבאו בגמרא אחת לאחת למצוא דברי חפץ בהבנתם. וראוי שתדע כי היתה הכונה בזה כפי מה שאחשוב להורות כמה מעלות טובות לאגרת הפורים הזאת בספור הנס הזה... וכל אחד מחכמי ישראל הנזכרים שמה שם מעיניו ומגמת פניו גודל ספק אחד, והיה פותח בו לביאור הנס כאילו הוא עיקר אשר עליו תסוב האגרת". ומהו ה"עיקר אשר עליו תסוב האגרת" שיש במפלת נבוכדנצר. וראה בספר אפיקי מים למו"ר שליט"א פורים ענין ו שעמד על נקודה זו. ועוד יש להעיר שהריגת ושתי לא הוזכרה להדיא במגילה, אלא רק נאמר אסתר א, יט "אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו וגו' אשר לא תבוא ושתי לפני המלך אחשורוש ומלכותה יתן המלך לרעותה הטובה ממנה", ופירש רש"י שם "דבר מלכות - גזרת מלכות של נקמה שצוה להורגה... אשר לא תבוא ושתי - ולכך נהרגה". וכיצד אירוע שאף לא נזכר להדיא במגילה ישמש כפתיחה לכל המגילה. ויל"ע בזה. וראה להלן פ"א הערה 1157, 1194, 1299.

3 מגילה פתח ↗

בְּבוּצִינֵי. ״בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן״. אַטּוּ עַד הַשְׁתָּא לָא טָב לִבֵּיהּ בְּחַמְרָא? אֲמַר רָבָא: יוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת הָיָה. שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — מַתְחִילִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּבְדִבְרֵי תִשְׁבָּחוֹת. אֲבָל אוּמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין — אֵין מַתְחִילִין אֶלָּא בְּדִבְרֵי תִיפְלוּת. וְכֵן בִּסְעוּדָּתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, הַלָּלוּ אוֹמְרִים: מָדִיּוֹת נָאוֹת, וְהַלָּלוּ אוֹמְרִים: פָּרְסִיּוֹת נָאוֹת. אָמַר לָהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: כְּלִי שֶׁאֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, אֵינוֹ לֹא מָדִיִּי וְלֹא פָּרְסִי אֶלָּא כַּשְׂדִּיִּי, רְצוֹנְכֶם לִרְאוֹתָהּ? אָמְרוּ לוֹ: אִין, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲרוּמָּה. שֶׁבַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד — בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ, מְלַמֵּד שֶׁהָיְתָה וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה מְבִיאָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל וּמַפְשִׁיטָתָן עֲרוּמּוֹת וְעוֹשָׂה בָּהֶן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשׁוֹךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ״, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂתָה — כָּךְ נִגְזַר עָלֶיהָ. ״וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי״. מִכְּדֵי פְּרִיצְתָּא הֲוַאי, דְּאָמַר מָר: שְׁנֵיהֶן לִדְבַר עֲבֵירָה נִתְכַּוְּונוּ, מַאי טַעְמָא לָא אֲתַאי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בָּהּ צָרַעַת. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: בָּא גַּבְרִיאֵל וְעָשָׂה לָהּ זָנָב. ״וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד״. אַמַּאי דְּלַקָה בֵּיהּ כּוּלֵּי הַאי? אָמַר רָבָא, שְׁלַחָה לֵיהּ: בַּר אַהוּרְיָירֵיהּ דְּאַבָּא, אַבָּא לָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵי וְלָא רָוֵי, וְהָהוּא גַּבְרָא אִשְׁתַּטִּי בְּחַמְרֵיהּ, מִיָּד: ״וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ״. ״וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים״, מַאן חֲכָמִים — רַבָּנַן. ״יוֹדְעֵי הָעִתִּים״ — שֶׁיּוֹדְעִין לְעַבֵּר שָׁנִים וְלִקְבּוֹעַ חֳדָשִׁים. אֲמַר לְהוּ: דַּיְּינוּהָ לִי. אֲמַרוּ: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נֵימָא לֵיהּ: קִטְלַהּ, לִמְחַר פָּסֵיק לֵיהּ חַמְרֵיהּ וּבָעֵי לַהּ מִינַּן. נֵימָא לֵיהּ: שִׁבְקַהּ — קָא מְזַלְזְלָה בְּמַלְכוּתָא, אָמְרוּ לוֹ: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְגָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ, נִיטְּלָה עֵצָה מִמֶּנּוּ וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לָדוּן דִּינֵי נְפָשׁוֹת. זִיל לְגַבֵּי עַמּוֹן וּמוֹאָב דְּיָתְבִי בְּדוּכְתַּיְיהוּ כְּחַמְרָא דְּיָתֵיב עַל דּוּרְדְּיֵיהּ. וְטַעְמָא אֲמַרוּ לֵיהּ, דִּכְתִיב: ״שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשׁוֹקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר״, מִיָּד: ״וְהַקָּרוֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ״. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כׇּל פָּסוּק זֶה עַל שׁוּם קׇרְבָּנוֹת נֶאֱמַר. ״כַּרְשְׁנָא״ — אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם הִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ כָּרִים בְּנֵי שָׁנָה כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ? ״שֵׁתָר״ — כְּלוּם הִקְרִיבוּ לְפָנֶיךָ שְׁתֵּי תוֹרִין? ״אַדְמָתָא״ — כְּלוּם בָּנוּ לְפָנֶיךָ מִזְבֵּחַ אֲדָמָה? ״תַּרְשִׁישׁ״ — כְּלוּם שִׁימְּשׁוּ לְפָנֶיךָ בְּבִגְדֵי כְהוּנָּה דִּכְתִיב בְּהוּ ״תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה״? ״מֶרֶס״ — כְּלוּם מֵירְסוּ בְּדָם לְפָנֶיךָ? ״מַרְסְנָא״ — כְּלוּם מֵירְסוּ בִּמְנָחוֹת לְפָנֶיךָ? ״מְמוּכָן״ — כְּלוּם הֵכִינוּ שֻׁלְחָן לְפָנֶיךָ? ״וַיֹּאמֶר מְמוּכָן״. תָּנָא: מְמוּכָן זֶה הָמָן, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְמוּכָן? שֶׁמּוּכָן לְפוּרְעָנוּת. אָמַר רַב כָּהֲנָא: מִכָּאן שֶׁהַהֶדְיוֹט קוֹפֵץ בָּרֹאשׁ. ״לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ״. אָמַר רָבָא: אִלְמָלֵא אִגְּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מִשּׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. אָמְרִי: מַאי הַאי דְּשַׁדַּיר לַן ״לִהְיוֹת כׇּל אִישׁ שׂוֹרֵר בְּבֵיתוֹ״? פְּשִׁיטָא, אֲפִילּוּ קָרָחָה — בְּבֵיתֵיהּ פַּרְדַּשְׁכָּא לֶיהֱוֵי! ״וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים״. אָמַר רַבִּי, מַאי דִּכְתִיב: ״כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת״ — ״כׇּל עָרוּם יַעֲשֶׂה בְדָעַת״ — זֶה דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה״; כֹּל מַאן דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא — אַיָּיתַהּ נִיהֲלֵיהּ. ״וּכְסִיל יִפְרוֹשׁ אִוֶּלֶת״ — זֶה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, דִּכְתִיב: ״וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים״; כֹּל מַאן דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא — אַיטְמְרַהּ מִינֵּיהּ. ״אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְגוֹ׳ אִישׁ יְמִינִי״. מַאי קָאָמַר: אִי לְיַחוֹסֵיהּ קָאָתֵי — לְיַחֲסֵיהּ וְלֵיזִיל עַד בִּנְיָמִין! אֶלָּא מַאי שְׁנָא הָנֵי? תָּנָא: כּוּלָּן עַל שְׁמוֹ נִקְרְאוּ. ״בֶּן יָאִיר״ — בֵּן שֶׁהֵאִיר עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּתְפִלָּתוֹ. ״בֶּן שִׁמְעִי״ — בֵּן שֶׁשָּׁמַע אֵל תְּפִלָּתוֹ. ״בֶּן קִישׁ״ — שֶׁהִקִּישׁ עַל שַׁעֲרֵי רַחֲמִים וְנִפְתְּחוּ לוֹ. קָרֵי לֵיהּ ״יְהוּדִי״ — אַלְמָא מִיהוּדָה קָאָתֵי, וְקָרֵי לֵיהּ ״יְמִינִי״ — אַלְמָא מִבִּנְיָמִין קָאָתֵי! אָמַר רַב נַחְמָן: מָרְדֳּכַי מוּכְתָּר בְּנִימוּסוֹ הָיָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָבִיו מִבִּנְיָמִין, וְאִמּוֹ מִיהוּדָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: מִשְׁפָּחוֹת מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ. מִשְׁפַּחַת יְהוּדָה אוֹמֶרֶת: אֲנָא גְּרַמִי דְּמִתְיְלִיד מָרְדֳּכַי, דְּלָא קַטְלֵיהּ דָּוִד לְשִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא. וּמִשְׁפַּחַת בִּנְיָמִין אָמְרָה: מִינַּאי קָאָתֵי. רָבָא אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָמְרָה לְאִידַּךְ גִּיסָא: רְאוּ מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי וּמָה שִׁילֵּם לִי יְמִינִי. מָה עָשָׂה לִי יְהוּדִי —

1 דְבַר מַלְכוּת. גְּזֵרַת מַלְכוּת שֶׁל נְקָמָה שֶׁצִּוָּה לְהָרְגָהּ:

2 וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי. בְּסִפְרֵי חֹק וּמִנְהַג הַמַּלְכוּת:

3 וְלֹא יַעֲבוֹר. חוֹק זֶה מִבֵּינֵיהֶם שֶׁיְּהֵא זֶה חוֹק וְדָת לְכָל הַבּוֹזָה אֶת בַּעְלָהּ:

4 אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי. וּלְכַךְ נֶהֶרְגָה:

« רש"י על אסתר א׳:י״ח רש"י על אסתר א׳:כ״ב »